מסע ההתנדבות לעזרת בני הקהילה היהודית בגונדר

שמי ניצן שפיר, אני בת 22 ויצאתי לשליחות בקהילה היהודית שבגונדר, מטעם המטה למאבק להעלאת יהודי אתיופיה ובני עקיבא העולמית. במהלך החודשיים ששהיתי שם יחד עם נופר (שותפה שלא הכרתי שהפכה לחברה) זכינו להיות שותפות להקמת סניף של בני עקיבא בקהילה שממשיך לתפקד עד היום, ללמד שיעורים במגוון נושאים ולא פחות ללמוד מהם. והמסע מתחיל…

הנחיתה בגונדר

אני שירתתי כמורה חיילת במרכז קליטה בצפת ושמעתי אין-ספור סיפורים על אתיופיה. למרות זאת הנחיתה היא מכה מונחתת היישר לפנים. לוקח לי כשלושה ימים לצאת מהשוק. העוני הוא בלתי נתפס. נחתנו לתוך הפסקות חשמל, הפסקות מים, הפסקות וויפיי. האנשים ברחוב, תחושת הזרות של פרנג' (אדם לבן) יחיד בין כל האתיופים, המבטים שננעצים, ידיים דוחפות מבקשות כסף או אוכל, המוני הומלסים.

לעומת זאת קבלת הפנים בתוך הקהילה נעימה לי מאוד. אמבנש, ראש הקהילה, מגיעה לפגוש אותנו במלון, כל צוות עובדי המלון מקבל את פנינו בחיוך שכן זהו משכן הקבע של מתנדבים מטעם הרב ולדמן מהמטה למאבק, הרב מתקשר לוודא שהגענו בשלום. אמבנש לוקחת אותנו למרכז העיר-פיאסה, עוזרת לנו לרכוש כרטיס טלפון וסים מקומי, מסבירה לנו את אופן השימוש בהם, מראה לנו את הסופרמרקט הנורמלי היחיד באזור, וכן לוקחת אותנו לקהילה ומציגה אותנו בפני כולם.

המפגש

המפגש בשבילי הוא מאוד מרגש, אני מזהה מייד את כיכר פיאסה מהתמונות באלבומים של החניכים שלי. הסיפורים הופכים למציאות ממשית מול עיני, ואני מייד מרגישה קרובה לילדים עוד לפני שהכרתי אותם. קירות פח צבועים בכחול-לבן מקדמים את פנינו, שלט בעברית, מגן דוד, מזוזה ושומר שנראה ששלפו אותו מימי התנ"ך מברך אותנו לשלום. הילדים נרגשים ומדברים עלינו באמהרית. הם עדיין לא יודעים שאני מבינה אותם. כמה דקות של סוד עד שלא התאפקתי והם מגלים, מופתעים וצוחקים. בצפת לימדתי באולפן, והשקעתי מאמצים בלימוד השפה, מה שהקל עלי מאוד בשהות באתיופיה. הילדים שם מבינים גם אנגלית ברמה חלקית, שכן זוהי שפת הלימוד בתיכון, וחלקם מבינים ויודעים אף לדבר טוב מאוד בעברית, כתוצאה מכל שנות החיכייה שלהם שם והרבה פעילויות עם מתנדבים מהארץ. אני יודעת שאני הולכת לשהות כאן חודש, ואני בעצמי עוד לא יודעת כמה שיהיה לי טוב והחודש יהפוך לחודשיים.

סדר יום בקהילה היהודית בגונדר

בקהילה יש שלוש תפילות ביום. שיעורים מפי חמשת החזנים, שיעורים של מתנדבים מהארץ (כשיש), שיעור של הרב ולדמן דרך הטלפון אחת לשבועיים, צומות וחגים, ובשנה וחצי האחרונות- גם פעילות של בני עקיבא. נופר ואני מתעוררות בשבע וחצי כל בוקר, מגיעות לתפילת שחרית (מי שמגיע באמצע תפילת שמונה עשרה, נכנס ומחכה בדום לסיום תפילת עמידה) לאחר התפילה הודעות קהילתיות, וברכה של אחד מזקני הקהילה את האנשים. אז אנחנו נכנסות עם הילדים לאחד החדרים הקטנים ומעבירות שיעור. השיעורים בנושאים מגוונים שמעניינים את הילדים- אותיות, צבעים, מספרים, חגים, שבת, משחקי חברה, ארץ ישראל. שירים בעברית מושכים את תשומת לבם יותר מהכל. הם מבקשים שוב ושוב שנלמד אותם שיר חדש. לאחר שאנחנו עושות זאת, הם מתאמנים עליו שוב ושוב ומציגים אותו בפנינו. הלימוד נעשה בשפה העברית, בשילוב עם תרגום באמהרית שלנו או של אחד הנערים הבוגרים, ובתוספת כמובן של הרבה פנטומימה והבעות פנים (אין מה לחשוש, אפשר לתקשר איתם מצוין, גם אם אתם לא יודעים מילה באמהרית). בקהילה יש מחסן ציוד הכולל משחקי קופסה, ספרים וחומרי יצירה שניתן להשתמש בהם וניתן כמובן להוסיף להם בתיאום עם הרב ולדמן ואמבנש ראש הקהילה.

תפילה בבית כנסת התקווה

בשל העוני שבאתיופיה והמחסור בבתי ספר, משתמשים באותו מבנה לשתי קבוצות של תלמידים. בית ספר אחד בבוקר, ואחר בשעות אחר הצהריים. וכל שבוע הם מתחלפים- תלמידי הבוקר הופכים ללמוד בצהריים, ולהפך. כתוצאה מכך, השיעור השני שהעברנו בין תפילת מנחה לתפילת ערבית בהן גם נכחנו, היה למעשה אותו תוכן שיעור משעות הבוקר, כיוון שקבוצת ילדים אחרת הגיעה.

יש לנו כמה שעות מנוחה בין שיעור הבוקר לתפילת מנחה בצהריים, בהן אנחנו לא נחות לרגע. מכינות שיעורים נוספים, מסתובבות בעיר, הולכות לבתים של ילדים שמזמינים אותנו, יושבות לאכול פול או אנג'רה עם אחד מחזני הקהילה, בקיצור- טועמות הכל מהכל. כשאנו מסתובבות בחוץ אנו מקפידות ששטרות ינוחו בפאוץ' וטלפון מוחבא עמוק בתיק. אחרי תפילת ערבית, כבר כמעט מחשיך ואנחנו ממהרות לחזור למלון שלנו, מלון למרגר. הליכה של עשר דקות ברגל או אם אנחנו עייפות ניקח בז'ז' (הטוקטוק המקומי) בנסיעה שעולה ביר לאדם. אם לא היינו שואלות את חברי הקהילה כמה הנסיעות ממקום למקום אמורות לעלות, היינו עלולות לשלם שלושים ביר לאדם לנסיעה קצרה זו. בלילה נצא למועדוני הריקודים המסורתיים רק בחברת עוד ישראלים שנפגוש, אחרת מסוכן לשתי בחורות להסתובב לבד בחושך.

הקמת סניף בני עקיבא בגונדר

אנחנו מגיעות לקהילה בגונדר אחרי שתי שליחות ראשונות שקדמו לנו. הן הסבירו לבני הקהילה מי הוא רבי עקיבא ומה זה בני עקיבא. מה זה תנועת נוער ומה המשמעות. הן אספו עשרה נערים שהתנדבו להדריך, חילקו את הילדים לשבטים לפי קבוצות גיל, ולימדו את ההמנון וסדר המפקד. שם הפעילות מתרחשת בימי ראשון ושבת, (ולא שלישי ושבת כמו בארץ) כי יום ראשון הוא יום חופש ונוח לכל הילדים להגיע (בגלל עניין הלימודים אחה"צ שהסברתי למעלה).

עם צוות מדריכי בני עקיבא בגונדר

נופר ואני ממשיכות את הקמת הסניף. מדברות עם המדריכים על מה הוא ערך, על איך בונים פעולה. מנחילות ישב"צים (ישיבות צוות) דרך קבע אחת לשבוע לפחות. מוסיפות להם עוד משחקים וסיפורים למאגר, מעבירות את השרביט לידיים שלהם בדיון, ביצוע החלטות וקידום הסניף מתוך מודעות שעדיין לא נמצאו שליחים שיגיעו אחרינו. מקימות חבריא בשל הביקוש של הנוער שלא מדריך לפעילות ולקחת גם חלק. מקשרות בין המדריכים לבין ראשי הקהילה, משקיעות בגיבוש הצוות, מארגנות להם טיול צוות ואפילו מארגנות צביעת קירות. בטיול אנחנו נוסעים לגורגורה שנמצאת על אגם טאנה, במרחק שעה וחצי נסיעה מגונדר. תשעה מתוך עשרה מדריכים מעולם לא היו שם קודם, ושוב אני נדהמת בהשוואה למימדים של הארץ. בדרך לשם הם דבוקים לחלון, או צוהלים בשירים כיאה לכל מחנה. אנחנו משחקים חבילה עוברת, הם לא מכירים את המשחק, עם משימות מצחיקות שקשורות איך לא- לבני עקיבא. נהנים מהחוץ, מטפסים על העצים, קוטפים ואוכלים מנגו ומצטלמים. נאום מוטיבציה חוצב להבות עם עזרת תרגום מארמיאס (מדריך שבט הרא"ה, השבט הבוגר, שמשמש גם כקומונר) כי יש גבול לאוצר המילים שלי באמהרית, ואז פעילות קטנה ומרגשת. אנחנו מדביקות לכל מדריך על הגב דף עם השם שלו, ומבקשות מהם להסתובב ולרשום אחד לשני על הגב דברים טובים. הם מתרגשים ומבצעים זאת לא לפני שמתעקשים שנדביק גם לנופר ולי דפים על הגב. כך שבסופו של היום גם אני יצאתי עם מזכרת מרגשת. מאז ועד היום הסניף ממשיך לתפקד על ידי המדריכים והילדים המדהימים. נוספו כמה מדריכות בנות, עוד ועוד פעילויות, מדורת ל"ג בעומר וטיול סניפי שארגנו לגמרי לבד. אוסיף ואציין שאחת המטרות בהקמת הסניף היתה החיבור שלהם לבני עקיבא ולארץ שבעזרת ה' כאשר יגיעו לכאן יוכלו להשתלב בצורה טובה יותר ע"י קשר לסניפי בני עקיבא במרכזי קליטה ובערים שונות בהם יגורו. מטרה נוספת היא חיזוק הרוח, הבנה שהם חלק ממשהו גדול, הקשר היהודי לבני עקיבא בארץ ובעולם, ההשלכות והמשמעות דווקא באתיופיה כמה כוח והשפעה יש לבני הנוער, מה שבני הנוער יכולים לחולל, לפעול ולשנות. אלו מושגים שחדשים להם ולא מדוברים בתרבות שבה יש כבוד רב למבוגרים והילדים צריכים לציית להם.

טיול צוות לגורגורה

שבת בקהילה היהודית גונדר

שבת בגונדר היא שבת מיוחדת וחוויתית. אני זכיתי לשמונה כאלו, הראשונה שביניהן היתה הכי ייחודית כיוון שהכל מפתיע אותי ונחווה בטעם וקסם של ראשוניות. הילדים והנוער נפגשים באחד החדרים לקבלת שבת חצי שעה לפני כניסתה. אני מופתעת לנוכח כמות השירים בעברית שהם מכירים ומצטמררת מעוצמת הרגע וקולותיהם הרכים של הילדים. לאחר מכן כל הקהילה נאספת ושתי נשים עולות לבמה להדליק נרות בעוד כל נשות הקהילה מברכות איתן. תפילת קבלת שבת מתגלגלת על לשונם בכוונה רבה בהתרגשות שלא משאירה אף אחד אדיש, בתוספת שני שירים מסורתיים באמהרית על השבת. כל הקהל מזמר ב'קולולו' ומוחאים כפיים חזק, ואם התמזל מזלכם תזכו לראות כמה מזקנות השבט קמות לרקוד ואף עולות על הספסלים מרוב התלהבות. לאחר התפילה גשאו ראש הקהילה עושה קידוש ומברך על שתי דאבו (לחמניות) וילדים מתנדבים מחלקים חתיכה לכל אחד (כל אם למשפחה מביאה איתה שני דאבו לבית הכנסת כדי שהדבר יתאפשר). שאר התפילות מתנהלות כרגיל למחרת, שוב קידוש ודאבו, הודעות של בית הכנסת – מי נפטר, מי ילדה וכו', דרשה לשבת, ברכה מזקני השבט. אחה"צ מפקד ופעולות של בני עקיבא. סיום תפילת ערבית עוד לפני השקיעה כבכול יום מטעמים בטחוניים, לכן אנחנו תמיד מבדילות במלון שלנו לאחר צאת שלושה כוכבים.

מה למדתי

אנסה לתמצת כי על החלק הזה אני יכולה לדבר יומם וליל. ראשית כל, ההזרקות אל תוך חיי פשטות שרחוקים 180 מעלות מהחיים המודרניים שלנו כאן מלמדת הרבה מאוד. על שמחת חיים, על הנאה מהדברים הקטנים, על מה שחשוב באמת. על מימד הזמן שנתפס פתאום אחרת, ואיך היית רוצה שהוא יתרחש אצלך. כל בני הקהילה כיבדו והעריכו אותנו לאין שיעור על מה שעשינו והיינו בשבילם, העניקו לנו אהבה ללא גבולות. אומץ הלב, כוח הרצון והגבורה של המדריכים בכל מה שחוללו עם הסניף ועדיין מחוללים (אנחנו רק תמכנו לצידם, הם העיקר) לצלול לתוך משהו חדש, ליזום, ליצור ולהמשיך להיאבק על הטוב גם כשנתקלו בקשיים בדרך.

פרידה

כמו כל אדם, גם אני שונאת פרידות. אנחנו מכינות את בני הקהילה ואת עצמנו לקראת העזיבה. חושבות מה עוד רוצות להספיק ובונות לו"ז. געגועים הביתה מתחילים לצוף. אנחנו כותבות מכתב פרידה לצוות עם דברים שחשוב לנו להגיד, עם כל ילדי הקהילה משחקות חבילה עוברת ועושות מסיבת ריקודים משולבת בשירים עכשוויים בעברית וגם ריקודים מסורתיים. גשאו ואמבנש נפרדים מאיתנו בנאום מול כל הקהילה, וכל הקהל נעמד על הרגלים ומריע למשך זמן רב. גם אנחנו אומרות כמה מילים ברמקול, וגם לכמה מבוגרים חשוב להודות לנו על החודשיים. הילדים והנוער מכינים לנו כמות מכבדת של מכתבים וציורים שישארו איתנו עד היום. גם במלון למרגר אנחנו מצטלמות תמונה צוותית ונפרדות מכל עובדי המלון בחיבוקים ונשיקות כולל צוות המטבח שמפנק אותנו בצידה לדרך. כמה מילדי הקהילה מגיעים בכוחות עצמם למלון כדי לתת שוב חיבוק אחרון. אנחנו נוסעות לשדה התעופה בגונדר ומפספסות בהיסח הדעת את הטיסה הפנימית לאדיס אבבה. בהמשך היום, נעלה לטיסה הבאה לאדיס ולאורך כל הדרך הביתה וגם עוד הרבה זמן לאחר שנשוב לארץ הקודש, ייקח לנו הרבה זמן לעכל את כל מה שחווינו כאן.

מאז ועד היום אני שומרת על קשר עם ילדים בודדים שיש ברשותם טלפון חכם באמצעות הוואטסאפ, וכן מתקשרת למדריכים אחת לתקופה כדי להתעדכן בשלומם, במה חדש ולייעץ. ממש בשבוע האחרון עלה לארץ וואסה (מדריך נבטים) עם משפחתו וההתרגשות רבה.

הכמיהה לארץ ישראל והעלייה ארצה

התקווה

ולסיום והכי חזק מכולם – התקווה. שזהו שמו של בית הכנסת החקוק בשלט הכניסה למרכז הקהילה, שמו של ההמנון הלאומי שלנו, והיא תמצית הוויתם שם. חלקם מחכים שם עשרות שנים לעלות לארץ הקודש ולהתאחד עם משפחותיהם ומקווים כל יום מחדש. כל יום מחדש לבוא לקהילה ולהתפלל, לחייך ולהמשיך להאמין בלב שלם – למרות כל המחסומים בדרך – שיום יבוא.

סיכום מסע

הביקור בקהילת יהודי אתיופיה בגונדר מומלץ מאוד לכל אחד. אני מבטיחה לכם שלא תתחרטו לרגע! מומלץ להגיע בזמן פעילות, למשל בשעות פעיךות של בני עקיבא או שיעורים, וכמובן הכי הכי בערב שבת. זוהי הזדמנות להכיר מקרוב, להתרגש, ללמוד, ולנפץ את הבועה של מה שהתקשורת והשמועות בונות לנו בראש. הכניסה למתחם הקהילה בלבוש צנוע- בנות עם חצאית, אסור גופיות ואסור שורטים. כדאי לכבד זאת מראש, אולם גם אם תגיעו ואין ברשותכם, המקומיים יתנו לכם צעיף להתכסות בו. רצוי לתאם מראש הגעה עם ראש הקהילה, גשאו או אמבנש (הם לא ממש אוהבים שמפתיעים אותם) זאת אפשר לעשות באמצעות הרב ולדמן מהארץ שיקשר אתכם למתנדבים שנמצאים שם באותה תקופה, אם יש. חשוב לי לומר, נסו להגיע מתוך מקום של ענווה. באתם לפגוש, להתרגש וללמוד. לא לצפות מלמעלה ולצלם. הביטו על בני הקהילה בגובה העיניים, הם יעריכו זאת יותר וכולם יצאו מורווחים. אם הבאתם איתכם הפתעות (סוכריות, דאבו, מחברות, עפרונות) כדאי לבצע את החלוקה דרך גשאו או אחד המדריכים אחרת תמצאו את עצמכם בתוך המולה לא נעימה כי תמיד לא יהיה מספיק לכולם וזה עלול לפגוע במי שלא קיבל.

ואם הגעתם עד לכאן, אז תודה רבה מכל הלב על הקריאה והזמן שהקדשתם לסיפור שלי. אשמח לעזור בכל שאלה שתעלה לכם, גם בהקשרים אחרים של אתיופיה ולא רק סביב הקהילה.

ניצן 0545929419